לגרף את האדמה הכבדה מגשם ולראות איך הזרעים שזרעת נובטים. שהשמש הצליחה לגדל את העגבניות מזרע קטנטן לשיח גבוה ומלא אשכולות של עגבניות. תכף השמש תחמם מספיק בשביל לגרום לכל אשכול כזה להאדים או להצהיב כמו שרשרת של סוכריות נוצצות. אין סיפוק גדול יותר מזרע קטן שזרעת ונבט והפך למשהו צומח, בעל חיים, מניב.
אני בוחנת את הגינה הקטנה כל יום. המון זרעים ישנים בתוכה ואני מחכה כל יום לראות מי נובט אצלי.
גינה זה לא רק תחביב, זאת השקפת עולם ודרך חיים. בספרו "שנת הגנן" קארל צ'אפק מספר שמי שמתחיל מעציץ קטן לאט לאט מתמכר ומעט האדמה שחודרת לו מתחת לציפורן זורמת לו בגוף וממכרת אותו. הגנן מתחיל להתעניין בזנים של פרחים וירקות ומתחיל להזמין זרעים, ולפני שהוא מבין את זה הוא כבר מכור.
למי שיש גינת ירק או אדנית מלאה במיני צמחים ופרחים הצומחים בערבוביה לא הגיונית ומסודרת, יודע את תמצית הזן. כי למי שזורע ומצפה, יש את אורך הרוח ואת הסבלנות לדעת שהכל עומד במקומו הנכון.
לכל דבר יש סדר פנימי, וכל דבר יצמח בזמן שלו.
אני נובטת באביב. והגינה הקטנה שלי, שחלקה קרקע חומה מלאה בזרעים ישנים המצפים לנבוט, וחלקה שיחי עגבניות פרועות במיני צבעים, עלי תרד ותפוחי אדמה גדולים, הגינה הזאת היא המצפן שלי, השקט הפנימי, המרגיע המיידי.
בכל פעם שיש לי שעה פנויה ושקטה, בכל פעם שקשה לי לחכות או שדברים לא הולכים כמו רציתי, אני עומדת בגינה, חופרת קצת, משקה, זורעת עוד משהו. אחרי חצי שעה קרוב לאדמה הקווים מתיישרים ושמש אביב זורחת לי בבטן. הכל במקום שלו. הכל בקצב הנכון. הכל קורה כמו שהוא צריך לקרות.
כמו שאנחנו לא חופרים באדמה כדי לראות אם הזרעים שזרענו כבר נובטים, כך גם לחלומות שלנו יש לתת את הזמן לנבוט, ולא לשאול ולתהות למה הדברים לא קורים. אנחנו נוטים לחשוב שבזמן שהאדמה חומה וריקה כלום לא קורה. אבל זה לא נכון, כי מתחת לפני השטח הזרעים נבקעים ומתחילים להוציא שורשים, וכך קורה עם כל מה שאנחנו זורעים בחיינו. אנחנו צריכים לתת לזה להיות. ויום אחד נסובב את הראש והחלום הלא מושג הזה, הערפילי, פשוט יהיה שם. וכך הלאה והלאה, לעוד חלום ועוד אחד, זרעים שאנחנו זורעים ושיום אחד ינבטו,
מביאים איתם עוצמה שקטה של מי שמחכה בסבלנות וקוטף, בזמן הנכון, את הפירות.
גאלט הוא בין המנות שאני הכי אוהבת, כי הבצק שלו פריך עד נשבר בכל ביס, והתוך שלו ארומתי ומלא בכל טוב של אותה עונה. והכי חשוב, הוא לא מנסה להיות יפה ועדיין יש בו כל כך הרבה יופי.
גאלט עגבניות שרי, זוקיני ועשבי תיבול
שילוב של טימין ורוזמרין, פטה ועגבניות שרי צרובות הוא שילוב מנצח
לבצק
2 כוסות קמח כוסמין מלא
1/3 כוס שמן זית
1/4 כוס גבינה קשה מגורדת (מנצ'גו, פרמז'ן או אמנטל)
1/4 כפית מלח הימליה
2-3 כפות מים קרים
למילוי
כוס וחצי עגבניות שרי בכל הצבעים פרוסות לאורך ולפרוסות (גם וגם)
50 גר' פטה
חצי בצל סגול פרוס לפרוסות
1 זוקיני פרוס לפרוסות דקיקות (במקלף)
ענף אורגנו – רק העלים
כמה מחטי רוזמרין קצוצות קטן
קורט מלח הימליה
מחממים תנור ל-220 מעלות.
מערבבים את כל חומרי הבצק לכדי בצק מעט מתפורר. אם הוא ממש יבש הוסיפו עוד מים. כף בכל פעם.
מרדדים את הבצק לעלה דק (1/2 ס"מ) בין שני דפי נייר אפייה. מסירים את נייר האפייה העליון ומעבירים את הבצק עם נייר האפייה התחתון לתבנית.
מסדרים מעל שכבות של עגבניות, בצל וזוקיני, מפזרים מלח ועשבי תיבול. מפוררים פטה מעל.
מקפלים את שולי הבצק פנימה ומזלפים מעל הכל (כולל הבצק) מעט שמן זית.
אופים בתנור למשך חצי שעה עד שהעגבניות נאפות. מעבירים לגריל ואופים עוד חמש דקות להזהבה של הבצק וחריכה עדינה של הירקות. מגישים חם לצד סלט עלים ויוגורט חמצמץ.
קמח חדש ישן מופיע במדפים – קמח מחיטת אינקורן, חיטה עתיקה הנחשבת מזון על.
הקמח מתקתק ונעים לעבודה. המאפינס אגוזים שיצא מהתנור היה ריחני במיוחד ונחטף חם.
חיטת אינקורן היא החיטה הראשונה והעתיקה ביותר שידועה למדענים ונחשבת לחיטה הראשונה שידע האדם – חיטת הבר. היא נחשבת לחיטה הראשונה שתורבתה ע"י האדם. גרעינים של חיטת הבר, הזן הפראי, מתועדים לראשונה בסביבות שנת 7,500 לפני הספירה. עדויות לגידולים של אינקורן נמצאו באזורים ההרריים של דרום-מזרח טורקיה. האינקורן שונה מהחיטה המודרנית, ובדומה לחיטים העתיקות כאמר וכוסמין, היא מסווגת כ"חיטה מכוסה". חיטת האינקורן משגשגת באדמה שרוב סוגי החיטים אינם יכולים להתקיים עליה. למרות שחיטת איינקורן גדלה בשפע לפני אלפי שנים, היום הגידול מוגבל לאזורים מצומצמים – מרוקו, צרפת, טורקיה וחלק מרוסיה.
קמח אינקורן / הטחנות הגדולות של א"י
