בשיחה עם אחי בין לונדון לישראל ובין הרכבת התחתית שם לאיסוף עוד שאריות צעצועים אחרי שהקטנות נרדמו כאן, הוא אמר לי – אולי תבואי לבשל לי, את עושה דברים כל כך מגרים.
זה הצחיק אותי, כי כל המנות האחרונות בבלוג הזה, מנות באמת נהדרות, עלו בשן ועין עם החופש הגדול והחום של יולי אוגוסט. פעמים רבות לא האמנתי בכלל שהפוסט באוויר. הקטנה זוחלת לי מתחת לחצובה, הגדולה גונבת ביס ממנה שמוכנה לצילום. המטבח נראה כמו הפגזה אחרי ניסיונות שונים ומשונים בטארטים ומיני מאפים.
ובתמונות הכל נראה נהדר ונינוח וטעים, וחסר הפרעות. אבל החיים הם לא באמת כאלה. לא תמיד, בכל אופן.
השבוע הגיע הקטלוג החדש של איקאה.
יחד עם העננים, יחד עם הרוח והגויאבות הראשונות, הקטלוג הזה תמיד עושה חשק להתחדש. אני מתה על איקאה. משהו בתפיסה שלהם תמיד מקדים את העולם בכמה שנים. תפיסה פתוחה ומאוד פרקטית וקלילה לעיצוב ולחיים שסובבים אותו. לחשוב פשוט, לחשוב יצירתי, לפתוח את הראש.
הפעם הם הקסימו אותי אפילו יותר, ולא בגלל עוד רהיט שוודי עם שם ארוך.
הקטלוג כולו מוקדש לחוסר השלמות המאוד שלמה של החיים. השולחן עם הכיסאות הלא תואמים, הנינוחות שבבישול עם חברים שאתה נהנה לבשל איתם במקום הרשמיות של המארחת או המארח המושלמים שמגישים מנות שעמלו עליהן בלחץ. חוסר שלמות, אלתור, נינוחות. כמו שנעים לאכול, כמו שנעים להיות בבית שלנו, בלי מאמץ להיות מישהו אחר מול אנשים מבחוץ.
בדפדוף ראשון מהיר במטבחים, ישר נתפסתי לכתבה יפה שהם עשו על "סגנון הבישול מעורר ההשראה והמאולתר לחלוטין של ג'ונה ריידר". כמה מרענן.
במקום עוד טקסטים בנאליים על בית וסידור מטבח שיהיה מאורגן, הם יצאו עם טקסטים נפלאים ומרגשים על אנשים מעוררי השראה, כמו הבחור החמוד הזה, שמאלתר ארוחות במעונות האוניברסיטה שלו בקולומביה. ארוחות שהתחילו לחברים והפכו לכאלה שאלפים מחכים להן בתור.
הסגנון שלו הוא חוסר הסגנון, ספונטניות נטולת מתכונים, אימפרוביזציה הגזורה מעולם הג'אז.
"בג'אז, כולם עושים טעויות כל הזמן ופשוט צריך לקבל את הבלתי צפוי. אני תמיד מאלתר אם נגמר לי תבלין מסויים או אם מגיעים פתאום שני חברים נוספים. להיות פתוח לאפשרות שדברים לא יתנהלו באופן שציפית מהם הוא חלק אינטגרלי בבישול". אני כל כך אוהבת את זה.
אני אוהבת אנשים שמבשלים מהבטן, שמאמינים בידיים שלהם ולא מודדים כמויות עם משקל דיגיטלי וכפיות מבריקות. כי חלק ניכר מהבישול הוא גלי השקט המפעפעים בך כשאתה נתון לפעולות של קיצוץ וקילוף ובחישה ולישה. משהו כמעט מדיטטיבי. האוכל הוא הבסיס לכל היומיום שלנו. משהו מאוד פיזי ומקרקע שמושך אותנו כל כמה שעות אל המטבח, אל הלב הפועם של הבית.
ובית בלי מטבח חי ופעיל הוא כמעט בית. גם אם אתם יודעים רק לפתוח קופסת טונה ולהכין חביתה, בכל בית צריך לב פועם. צנצנת עוגיות, עציץ בזיליקום. כף וסיר להכין מרק. ריחות שיעטפו אתכם כשאתם עושים את הפסיעות הראשונות מהחוץ המהיר אל התוך העוטף. אוכל הוא המקור, הבסיס לכל הדברים הטובים. ומי שמתאהב בבישול, יודע שהוא הכי קרוב ללא מושלם שיש. כי מאחורי כל מנה יש פח מלא קליפות וכיור מלא כלים וכיריים עם טיפות של רוטב. כי לפעמים מאחורי כל המנות הכי מוצלחות יש אלפי ניסיונות שלא הצליחו.
ועכשיו במטבח של אחרי החופש הגדול, שקט כל כך ונעים. אני מבשלת במדיטציה מוחלטת. בונה מתכון מכמה ענפי זעתר שמצאתי בדרך. השקט הזה נעים. יש לי תה צמחים ואני מדפדפת בקטלוג של איקאה.
חלק מהטקסטים בו טובים יותר מהרבה ספרים רוחניים שקראתי על החיים. בחיי.
כמו בבישול, ככה בחיים. לאמץ את הלא מושלם. לא ליפול לאשליות. ללמוד לאלתר. לסמוך יותר על האינסטינקטים שלנו. להיות יותר קלילים. אחרי הכל, זה רק אוכל.
טארט בצלי שאלוט, גבינת עיזים וזעתר
טארט סתווי עם קראסט מתפצח ומילוי בצלי נהדר, שהזעתר נותן לו טעם של סתיו ושל רוח קרירה בבית חמים.
לבצק
1/3 1 כוס קמח כפרי
1/3 כוס קוואקר
1/3 כוס קורנפלור
1 כפית מלח דק
2 כפות זרעי צ'יה
2 כפות מים רותחים
4 כפות שמן זית
2 כפות מים קרים
למלית
10 בצלי שאלוט
2 בצלים
1 כף סוכר חום / דמררה
1/2 כפית מלח גס
1/2 כפית פלפל שחור גרוס
2 ביצים
100 גר' גבינת פטה עיזים
1/3 כוס חלב
2 ענפי זעתר
מכינים את הבצק – משרים את זרעי הצ'יה בשתי כפות מים רותחים. מניחים בצד לעשר דקות.
מחממים תנור ל-180 מעלות.
במיקסר שמים את הקמח, הקורנפלור, הקוואקר והמלח. מערבלים לדקה.
מוסיפים זרעי צ'יה, שמן זית, ומים קרים. מערבבים בפולסים לבצק גמיש ונעים למגע.
משטחים בתבנית פאי משומנת בשמן זית. מניחים מעל נייר אפיה וחצי כוס שעועית למשקל. אופים כרבע שעה.
מקלפים ופורסים את הבצל לפרוסות, מטגנים בשמן זית עם כף סוכר חום ומעט מלח גס, עד להשחמה. מסירים מהאש. טורפים את הביצים בקערה, מפוררים גבינת פטה, מוסיפים חלב, מלח, פלפל שחור ועלי זעתר.
מוציאים את הטארט מהתנור, מסדרים חצי מכמות הבצלים, יוצקים מעל את הבלילה, מסדרים מעל יתרת הבצלים ואופים עוד כחצי שעה בחום של 200 מעלות עד להזהבה.
בחוות תקוע מגדלים בצלצלי שאלוט יפיפיים, מוצקים וטריים. הבצלים עדינים יותר מהבצל הרגיל והם מקבלים קירמול נהדר בצריבה וטיגון במחבת.
5 Comments