באום קרישואר, כפר קטן בהודו, יש מקדש באמצע הנחל וגשר מתוח מקצה לקצה מחבר בין שתי הגדות.
מחלונות בתי האבן הפשוטים נשמעים מלמולי תפילות מהבוקר עד הערב, ושרשראות תפילה עם חרוזי עץ קטנטנים תלויים במאות בקצה הגשר. בערב נדלקות מנחות עלים עם פרחים ונרות וקטורת ומאירים את הנחל בעשרות אורות קטנים. כשהחושך יורד על הכפר שקט שליו, ראשוני, עוטף את הכל.

הודים מכל רחבי היבשת עולים אל הכפר, להשיט מנחות פרחים וקטורת בנהר ולהתפלל לשיווה.
הכפר עני ופשוט אבל כולם, גם התיירים, מרגישים במקום הזה את הדופק הפועם של העולם.
אחרי שחוזרים מאום קרישואר מחפשים את הדופק הפועם הזה בכל מיני מקומות. אני מצאתי אותו שוב בפארק.

אני הולכת לפארק כל יום. לפעמים לרוץ, לפעמים לבהות. לפעמים להיות עם הקטנות בנדנדות.
הפארק הוא הדופק השוקט של תל אביב. בקו המים הירוק הנמשך עד לים יש סוג של שלום פנימי.
אם קמים מוקדם בבוקר והטל נח עוד על העשב לח ונוצץ, אפשר להרגיש את הדופק מפמפם בקצב איטי שמרגיע את כל מי שהולך בו. פעימה, נשימה, פעימה.
גם כאן, כולם, כל אחד עם דתו שלו, נמשכים אל הירוק המרגיע, אל נשמת העצים ואל קו ההולך מהראש דרך הלב ועד הרגלים, מהירוק של העצים ועד לים. בסוף הסיבוב תחזור נקי יותר, מרוקן יותר, פתוח יותר משהיית.

במקום הזה, מוקדם בבוקר או כשהשמש שוקעת, תוכלו לראות על אותו מסלול בחולצה מיוזעת כמה פליטי ריאליטי ואת ראש העיר וכל מיני מוסיקאים מפורסמים ואנשים שמפארים כותרות בעיתון.
אבל אף אחד לא יעצור לצלם ואף אחד לא יצביע והם שם על המסלול כשאר האדם, נושמים פנימה והחוצה את הירוק. כי בפארק יש כללים של או"ם קטן. יש חיה ותן לחיות, כבוד בסיסי, אנונימיות נעימה.

מתחת ליומיומיות הרגילה של גני שעשועים וקשישים עם מטפלים תאילנדים ומדריכי כושר מאמנים אמהות בטייץ, יש קו נקי של שקט פנימי. אפשר להיות ולא להיות. ללכת או לבהות. אפשר לשבת על הגדה הירוקה עם התינוקת החדשה שלך ולהסניף את רכות העור מהבוקר ועד שהשמש שוקעת בקצה הנחל. לא רחוק משם הכבישים גועשים והשמש לא מרחמת וקצב הכסף והעבודה ולחץ החיים מאיץ את כולם לרוץ ולמהר. אבל מתחת לעצים מחרוזות התפילה של המאמינים עדין נוקשות בשקט, חרוז חרוז.

כמו בגלויה ירוקה, מישהי עם אופניים זרוקות על הדשא, קוראת ספר על גדות המים. זוג מתחבק בלאות של אוהבים על שמיכת פיקניק, אמא חדשה מראה לתינוקת שלה עלה. סירה עוברת, חוצה בגלים שקטים את המים הירוקים. האור משחק בהכל יפה, צובע את כולם באותו הצבע, צבע של שקט ושל שלמות של הרגע כאן ועכשיו.

ולא נמאס לי ולא משעמם, לראות את האור משתנה מבוקר עד ערב. לעלות לגשר העץ ולהניח למרגלות המים מנחות דמיוניות של משאלות לב. כל עוד הפארק קרוב אני יודעת שגם בימים הכי לחוצים, הכי קשים, יום אחרי זה אגנוב את השעה או את חצי היום להתחבר. להיות. לנשום.

---

סמות'יס מאקי ברי עם פירות יער
תותי המאקי גדלים בצ'ילה והם עשירים בנוגדי חמצון בכמות הגבוהה ביותר מכל מזון אחר על פני האדמה ולכן הם נמנים עם מזונות העל. נוגדי החמצון הם אנטי אייג'ינג ומגנים על תאי הגוף מסטרס, שומרים על מערכת דם לב תקינה ומאזנים כמות הסוכר בדם. טעמם כטעם פירות היער וצבעם סגול עמוק ומשגע.  

לחלב הקוקוס
במקום לקנות חלב קוקוס עם חומר משמר ומיני מתחלבים בקופסת שימורים, פשוט מכינים.
בבלנדר טוחנים 1 כוס קוקוס יבש עם 3 כוסות מים, כחמש דקות.
מסננים דרך בד חיתול וסוחטים היטב. שומרים במקרר. אם הוא נפרד לקרם ומים משאירים קצת בחוץ ומערבבים שוב. בקוקוס שנשאר מכינים עוגה.

לסמות'י
1 כף אבקת מאקי ברי
2 בננות קפואות
1/2 כוס חלב קוקוס
1 כפית דבש
1/4 כוס פירות יער קפואים
חופן שקדים

שמים הכל בבלנדר וטוחנים לשייק קפוא וסמיך. שותים מיד.

---

אבקת מאקי ברי של Navitas היא אורגנית, לא מהונדסת גנטית ולא מעובדת. עשויה מתותי מאקי שגדלים בדרום פטגוניה שבצ'ילה הנקטפים ידנית, מיובשים ונטחנים לאבקה.

מאקי ברי / www.greenmarks.co.il