בלילה אחד חשוך מאוד הגיע הטלפון שסבתא שלי נפטרה. אני זוכרת שהתקפלתי בחושך. הנה, לא הספקתי להגיע אלייך אפילו שהבטחתי שאבוא. בשיחות האחרונות קולה הלך ונחלש ולי לא היה נעים לספר שהחיים שלי תקועים מכל כיוון וגם שאין לי שום מושג מה לעשות איתם. בדיתי חצאי אמיתות כדי לשמח אותה בחורף של פריז, הבטחתי שאבוא בקרוב ודאגתי שעדיין אשמע נכדתה הזוהרת, אליה תמיד דאגה לשלוח חבילות עם בגדי חמודות מעיר האורות, מבושמים בסבון לבנדר.
לארוז מהר, לטוס עם אבא עצוב באמצע הלילה, שני אנשים אבודים בשדות תעופה קרים עם אורות ניאון. לשמוע אותו מקיא בלילה במקלחת. לשתוק הרבה. דרך ארוכה ומטושטשת משדות התעופה לרכב השכור ועד שהגענו לעיירה הקטנה ליד פריז, לרחוב הקטן מול עצי הדולב הנושרים בכתום וחום.
בדירה הריקה ממנה, התיישבתי על המזוודה שלי ומררתי בבכי. אבי ובן זוגה של סבתי, ג'ראר, עמדו מעלי, נבוכים ושותקים. כל הספרים שאהבה וריח סבון הלבנדר וכל הכלים במטבחה הקטן, הכל אמר שהיא פה ולא פה יותר.
נאלצנו להתלוות לג'ראר לסידורי הלוויה שזרים לנו. לבחור ארון קבורה וסידור פרחים וחליפה שהיא תשכב בתוכה. אחי היה אמור להגיע מארה"ב בטיסה טרנסאטלנטית שהתעכבה כל כך. חיכיתי לו שיבוא כבר.
הייתי לבד בדירה הקטנה שלה מוקפת בכל הצער הזה ובכל השתיקה הזאת.
לא היתה לה משפחה מלבדנו, רק קומץ חברים ומשפחה של ג'ראר, שהיו נוצרים. בפעם הראשונה בחיי הבנתי כמה היהדות זורמת בי. בחירת ארון קבורה ולבוא לראות אותה אחרי שמתה חנוטה בחליפתה הטובה היו לי זרים וכל כך שוברי לב.
כשאחי נחת סוף סוף שכבנו בחושך ערים ודיברנו על כל הדברים הקטנים שהיא אהבה, על העברית הצרפתית המצחיקה שלה. על נעלי האולסטאר ששלחה לנו לפני שידעו בארץ מה זה. על החבילות מפריז, מבושמות ומלאות במיטב הבגדים והצעצועים שאפשר היה לדמיין.
ביום שלפני הלוויה התקשרתי הביתה לאמי לקבל את המתכון לבואיקוס. במשפחה שלה בכפר הבולגרי היו מביאים בואיקוס לשמחות ולהלוויות. דברים עגולים, מנחמים, של התחלה ושל סוף. הלכתי לסופר ושברתי שיניים בצרפתית המעטה שלי. הבאתי דג מלוח וביצים ומלפפונים ירוקים וליקר תפוחים להרים כוסית לחייה.
אוכל של של שבעה. להביא אל הניכר הזה הכל כך אירופאי ומאופק את הבית שהיא לא הפסיקה להתגעגע אליו. להשיב אותה הביתה.
עמדתי באמצע הלילה במטבחה הקטן ואפיתי בואיקוס. פתאום הרגשתי אותה עומדת מאחורי. לא פחדתי.
אמי לימדה אותי שהמוות שזור בחיים. במשפחה שלנו חלומות על מוות קרב ודרישת שלום מאלו שעזבו אותנו תמיד היו שזורים בחיינו באופן טבעי כל כך. עמדתי במטבחה הקטן והיא היתה שם. בכיתי ולשתי וערבבתי ודיברתי אליה והדמעות נשרו והמליחו את בצק הבואיקוס. בכיתי ולא הסתובבתי. רק דיברתי אליה. מאוחר בלילה, כשכולם ישנו, אפיתי את הבואיקוס והבטתי בהם תופחים בתנור, עגולים, מנחמים, התחלה וסוף.
למחרת ג'ראר התעקש שניכנס להיפרד ממנה. היא שכבה בארון, קטנה ולא היא, בחליפתה הטובה ובשיער צבוע תמיד. רגע לפני הקבורה ביקש אבי שנשיר את "החול יזכור" בהלוויה. עמדנו שם מול הזרים האלו, הגויים כל כך, עם הארון והחליפות ובית הקברות הזה, רחוק כל כך מכל משהו יהודי ומנחם, ושרנו לאוויר הקר את השיר שאבי ביקש. כולם חיכו בנימוס שנסיים ואבי בכה סוף סוף את כל הדמעות שלא בכה כל הדרך לכאן.
בבית הוצאתי את הבואיקוס למנחמים, הרמנו כוסית לכבודה, ואני ואחי פרשנו לחדרה הקטן ונרדמנו תשושים על מיטתה. למחרת קמתי מהשבעה ונסעתי לבד לפריז, רבתי עם כולם ולא היה לי אכפת. נסעתי להיות בכל המקומות שהיא אוהבת. שתיתי קפה קטן מתחת לתקרה המקושטת בקפה שהיא אהבה, עמדתי על הגשר מעל הגדה וחציתי ברכבות את פריז מקצה לקצה. הנה באתי סבתא, הגעתי, אני כאן.
בואיקוס פטה עיזים וטימין
זו הגרסה היותר בריאה לבואיקוס הבולגרי
לבצק
1/2 2 כוסות קמח כוסמין לבן או כפרי
80 גר' חמאה
1/3 כוס שמן זית
1 גביע יוגורט
1/3 כוס חלב
למלית
1 גביע קוטג'
1 כוס פטה עיזים
1/4 כוס גבינה צהובה קשה (עמק / מנצ'גו)
1 חלמון
1 כף קמח כוסמין לבן / כפרי
1/4 כפית מלח דק
עלים מ-5 ענפי טימין טרי
להברשה
1 ביצה
1 כף מים
מחממים תנור ל-200 מעלות.
מערבבים את כל חומרי הבצק במיקסר לקבלת בצק רך ונעים למגע.
בקערה נפרדת מערבבים במזלג את כל מרכיבי המלית. טועמים ומוסיפים מלח אם צריך.
מרדדים על משטח מקומח את הבצק למלבן מפזרים את המלית ומגלגלים.
פורסים לעיגולים ברוחב 1 ס"מ. מעבירים לנייר האפייה ומורחים מעט ביצה טרופה בכף מים מעל לבואיקוס.
אופים 20-25 דקות עד להזהבה. מצננים ומגישים.
שטראוס יצאו עם גבינת פטה עיזים פשוט נהדרת. פטה רכה בסגנון יווני עם טעם מובהק של גבינת עיזים, מאוזנת במליחות וטעימה טעימה.
12 Comments