חורשות הכבשים הירוקים גלשו במורדות
והים למטה שכשך והכחיל מן השמש.
בשמיים פרחו עננים כמו שושני נהר,
ואנחנו היינו עוד ילדות
תמונה / דליה רביקוביץ'
.
בשלהי התיכון, כשכולם דיברו לאן מתגייסים, חיפשתי את המקום הכי רחוק שאפשר להיות בו.
העיר סגרה עלי, אהבה ארוכה וכואבת מחצה את ליבי והייתי עייפה מהכל.
באחד מימי האביב הראשונים לקחתי אוטובוס לצפון הכי רחוק להשתתף במיון מדריכים לבית ספר-שדה חרמון. הירוק העז ושבילי הבוץ והשלג הנמס אל הנחלים היו זרים לי. רחוקים ממה שהכרתי.
החלקתי בבוץ ונאחזתי בעשב הגבוה שגדל פרא. אמרתי בלבי שהגיע הזמן לחזור הביתה, זה לא בשבילי.
אבל אז המדריכים הבוגרים הציעו מבחן אומץ – כניסה למי השלגים הזורמים של הבניאס.
המים, מי שלגים של תחילת אביב, שצפו בעוז. היה קר. נחרדתי, מה לי ולזה.
ובכל זאת, אזרתי אומץ וקפצתי פנימה. המים הקפואים עטפו אותי, חלחלו אל סדקי לבי והתערבבו עם דמי העייף. הקור פער את פי ונשימה עמוקה, מלאה אוויר צח ונוף הרים, מילאה את חזי.
כמו יין קר ומבעבע, רצו מי השלגים בעורקי והמסו את העייפות והעצב.
משהו חדש, פראי ונוצץ, מלא חיים, מלא כוח- נבט בתוכי. הטבע הוא המרפא העוצמתי ביותר.
נבחרתי, יחד עם ארבע בנות נוספות, להדריך בבית ספר-שדה כשירות צבאי מלא.
היינו חמש בנות בקצה הארץ. בבקרים הדרכנו קבוצות מטיילים בשבילי ההרים והנחלים, ובשעות הפנאי היינו יורדות אל הנחל, רוחצות במי השלגים שנמסו, וצחוקנו מתפקע ומהדהד למרחקים.
עשב הרים שגדל וגבה אחרי הגשם היה פריך למגע רגלינו היחפות, הפריחה הפראית, מלאת הצבעים, נצנצה מכל פינה. מי השלגים, תכולים ושקופים, מלאים בועות קטנות, נכרכו וליטפו את גופינו.
כמו תמונה, גופינו מתוח וסמוק, צחוקינו פרוע ושיערנו טובל במים הקפואים, הטבע הקיף וחיבק אותנו והדהד את הנעורים למרחוק. הגוף של הנעורים, מתוח, מלבלב, רך וחצוף, לא נגוע במתיחות הלידות ועייפות החיים, היה כוחנו ומקור גאוותנו.
יום ועוד יום נמתחו מקצה אל קצה ונשמתי העייפה התקלפה ובמקומה לבלבו ניצנים חדשים.
כוחו הטוב של הטבע הפריח אותי וצחוקן המהדהד של חברותי ריפאו את ליבי.
מאז ועד היום אני נוסעת עם בוא האביב אל המקומות החבויים שאהבנו, טובלת במים הקפואים ואוהבת שוב
בכל ליבי את הירוק העז המקיף אותי. הגוף כבר לא מתוח כבעבר, וסימני לידה וחיים ניכרים בו, אבל הטבע תמיד עוטף אותי אליו, מחייה את הנימים הקטנים, רץ במעלה העורקים ומשקה אותי שוב ממעין הנעורים הזה, שבו הגוף קל במים, אוורירי כבועות סבון.
אני זוכרת. חמש בנות, נשים צעירות, גופן חסון וגמיש, השמש בוהקת בשיערן וצחוקן, מתגרה ומשוחרר, מתגלגל מן ההרים. אני שומעת אותו מהדהד ורואה לרגע את השתקפותן במים, משכשכות לידי, צוחקות.
אני מרימה לכבודן כוס יין קר ומבעבע כמי שלגים.
לחייכן. לחיי האביב. לחיי הנעורים.
הניוקי הזה הוא תמצית האביב בשבילי. הוא אוורירי ומתקתק, עשוי מסלקים חדשים של אביב ועטוף בפריכות הירוקה המתוקה של אפונת שלג ובצבעוניות משגעת.
ניוקי סלק עם אפונת שלג וקשיו
6 סלקים קטנים
4 תפוחי אדמה דזרה
1/2 כוס קשיו קצוץ גס, קלוי במחבת
2/3 כוס קמח איטלקי או לבן
1/3 כוס סולת+ סולת לפיזור
1 ביצה
מלח דק לתיבול בצק הניוקי
1 חבילה אפונת שלג טריה (1/2 קילו)
1 כוס עלי בזיליקום ללא גבעול
1/4 שמן זית + להזלפה
4 שיני שום קצוצות
גבינת פרמז'ן
מלח גס לתיבול המנה
על נייר אפיה מניחים סלקים קלופים ותפוחי אדמה בקליפתם. מזליפים בנדיבות שמן זית ומלח גס ואופים כשעה עד לנעיצת מזלג בקלות. מקלפים את תפוחי האדמה ומועכים יחד עם הסלקים למחית אחידה ללא גושים.
יוצרים גומה ושוברים ביצה במרכזה. מוסיפים מלח. מוסיפים בהדרגה קמח וסולת עד לקבלת בצק רך.
עוטפים בניילון נצמד ומניחים במקרר לשעה לפחות.
יוצרים גלילים וחותכים את הניוקי. מניחים כל אחד על משטח סולת שהוכן מראש בכדי למנוע הדבקה.
מרתיחים סיר עם מים עד לרתיחה מלאה וזורקים את הניוקי פנימה, כמה כל פעם. מוציאים כדקה לאחר
שהם צפים למעלה.
בסיר נפרד מרתיחים מים. מנקים את אפונת השלג מקצותיה, חולטים במים הרותחים לדקה ומסננים.
מפרידים את האפונים וחוצים את התרמילים לרצועות.
מכינים את המנה – במחבת גדולה מטגנים להזהבה את שיני השום ברבע כוס שמן זית. מוסיפים את הניוקי ומקפיצים עד שהשמן עוטף אותם היטב. מוסיפים במהירות את אפונת שלג, הקשיו הקלוי, עלי הבזיליקום והמלח גס. מכבים את האש. מוסיפים דפי פרמז'ן בנדיבות ומגישים מיד.
5 Comments