סוף השבוע שלי תמיד מתחיל במטבח עם הכנות לשלווה. זה כמו צלילה עמוקה לתוך ים כחול.
יש את ארוחת הצהרים של שישי, שלרוב תיהיה סיר גדול של מרק קובה שכולם לוקחים ממנו עוד ועוד כדורי סולת מלאים בכל טוב וצפים במרק סמיך ועשיר ומנחם. לפעמים כולנו נרדמים באותה מיטה לשנת צהריים של שישי שאין מתוקה ממנה, ומתעוררים לקפה ועוגה של שבת.
ערב שישי מגיע ואיתו ארוחת שישי שמרכיביה קבועים ומנחמים ואף אחד במשפחה לא מוכן להחליפם:
מרק עוף בסלרי ושמיר שהריח שלו עולה ונישא בחלון ומתערבב עם המרק של השכנים, תפוחי אדמה ועוף צלויים ושחומים בתנור, סלט עלים גדול, יין טוב.
אבל הארוחה שאני הכי אוהבת היא בשבת בבוקר.
בכל שבת בבוקר אני מכינה ארוחת שבת חגיגית.
זה הרגל קבוע שמכניס את כל הבית לזמן של נינוחות.
אני קמה מוקדם, נכנסת למטבח בשקט ומתחילה להכין. השכונה שלנו שקטה בשבת במיוחד ושומעים את כל הציפורים של פארק הירקון מתעוררות. אני שמה קפה ריחני טחון במכונה. קוצצת סלט ירקות קטן. חותכת פירות, שוברת ביצים לחביתה ענקית. מכינה ציזיקי בשמיר ושום. מוציאה פלפלים בשום וחומץ שקליתי אתמול. מערבבת בלילה סמיכה לפנקייקים. אני אוהבת את הצלילים האלו.
לאט הריחות עולים וכולם מתעוררים. לפעמים אחת הבנות באה בפיג'מה ועוזרת לי להכין. אני שמה מוסיקה שקטה והשולחן מתמלא בחביתות מבוצלות וסלט קצוץ ופירות פרוסים וזיתים מרירים בשמן זית וגבינות טובות ופנקייקים שמנמנים וטוסטים, ובקפה הקבוע שלי של שבת בבוקר- קפה בקינמון.
המון ריחות שאומרים – הנה הזמן להירגע. הזמן לנוח. כולנו מתישבים לשולחן ואוכלים וצוחקים, אין טלביזיה פתוחה, אף אחד לא בנייד. לא צריך למהר לשומקום. אפשר לאכול לאט, לאכול טוב.
אחרי זה הילדים הולכים לשחק, לפעמים אני נותנת להם יצירות של שבת לעשות, ויש לנו שקט לשתות קפה של ביחד ולדבר.
זה הזמן הכי קדוש שלנו, ואנחנו לא ממהרים לנסוע לשומקום. הרבה שבתות אנחנו פשוט נשארים בבית, הזמן עובר בעצלתיים. אנחנו יחד ולחוד. יש זמן לדבר וזמן ליצור וזמן לשתול משהו בגינה או לבנות משהו או לקרוא. לפעמים כולנו יחד בסלון וכל אחד עם הספרים שלו.
זאת לא אידיליה, זאת מציאות פרטית שבנינו לנו כדי לשמור על שפיות.
כי לפעמים זה הזמן היחיד בכל השבוע שיש לנו זמן לדבר. כי הכל לחוץ ותובעני וצריך למהר כל הזמן ומלא סידורים של גדולים ועבודה וילדים שתובעים תשומת לב מיידית. באמצע השבוע, מול הטלביזיה כשעוד יום ארוך נגמר, כבר אין כוח להוציא מילה.
הרבה אנשים נלחצים מסוף השבוע. מתכננים המון תוכניות איך ליירט את הילדים מהבית לאיזו פעילות שתעייף אותם ותתן להורים שקט. מתעצבנים שהילדים רוצים לשחק איתם. מתעצבנים מהפקקים של שבת לאיזה קטיף תותים מפוצץ משפחות. מתעצבנים מהילדים שצורחים באוטו. מתעצבנים אחד על השני על קצת זמן פרטי.
אפשר להבין את זה. הלחץ שאנשים נתונים בו הוא מטורף. העבודה שוחקת, הרבה ממקומות העבודה פשוט סוחטים מהעובדים שלהם את המיץ עד הטיפה האחרונה. במקום לתת לעובדים את התחושה שהחיים הפרטיים והמשפחות שלהם הם חלק חשוב מחייהם, הם גורמים ללחץ מסיבי ולביטול כל מה שהוא לא עבודה.
כאילו לאנשים האלו שיושבים שעות מול מחשב באיזה משרד או בכל מקום אחר, אין משפחה, אין חיים פרטיים, אין רצונות. רוב האנשים העובדים משאירים את הילדים שלהם במסגרות שעות ארוכות. הם פוגשים אותם אחרי תשע שעות במקרה הטוב, אם הם אספו אותם בארבע, לרוב יותר מאוחר.
העולם המערבי הגיע לשחיקה כל כך גדולה, אפשר לומר לנקודת שיא. ישראל נמצאת במקום החמישי מהסוף בשעות העבודה שעובד צריך לתת למקום העבודה שלו. זה אומר ביטול התא המשפחתי והחיים הפרטיים לעומת מקום העבודה. אנשים חוזרים הביתה במקרה הטוב בארבע, לרוב בשבע, רואים את הילדים שלהם לשעה וחצי וזהו, נפרדים לעוד יום בין מסגרות, מזגנים, קירות וחללים. כמה ניכור יש בזה.
מה אתם יודעים על הילדים שלכם ביומיום? רוב ההורים סומכים בעיניים עצומות או בלית ברירה על מחנכים אחרים כדי שיגדלו את ילדהם.
וכשהם אוספים אותם חזרה הביתה לרוב הם מייד ידליקו טלביזיה או ידחפו להם אייפד ליד, כי ככה בטוח יהיה שקט והילד שלהם, הרך בשנים, יהיה מטושטש מספיק מכדי לדרוש את הדבר הבסיסי שכל ילד זקוק לו- קשר חם ואוהב.
וכך עובד המעגל המכושף שגורם למשפחות להתנתק זה מזה, לאבד את הדבק שקושר אותם יחד ולגרום להם לא לדעת איך לתקשר. הזמן הזה, זמן משפחה, הזמן שנמצאים יחד סתם עם או בלי לעשות משהו, הוא התמצית, הוא העיקר. לא הכסף שתעשו בחוץ. לא הדברים המשובחים והיוקרתיים שתקנו איתו.
במסגרת פרויקט 'אתגר הבחירה בחיים ועבודה' (Work Life Choice Challenge) שנערך באוגוסט האחרון, ערכה חברת מייקרוסופט ניסוי לחודש בסניף שלה ביפן. העובדים עבדו 4 ימים בשבוע באותה משכורת ויצאו לשלושה ימי חופשה. המטרה העיקרית היתה לבחון את היתרונות האפשריים של הורדת עומס העבודה.
בסיום החודש הזה נתוני התפוקה של החברה צמחו ב-40%, הוצאות החשמל ירדו ב-23%, מספר הדפים שהודפסו ירד ב-58%, והכי חשוב, העובדים דיווחו שהגיעו לעבודה עם הרבה יותר אנרגיה וסיפוק. כל כך פשוט ומתבקש.
חברות נוספות במשק מתחילות להתמיע את השינוי הכל כך מתבקש הזה, כדי לקבל בעצם הרבה יותר מהכל.
אם אתה נותן מקום לחיים, תקבל בחזרה אנשים מסופקים, מאוזנים, שייתנו למקום העבודה שלהם הרבה יותר.
מנגד יש חברות שבונות עולם שלם סביב העבודה- ג'ימבורי לילדים, מכון כושר, מאמנים ליוגה, מספרה, מכבסה- הכל, רק שלא תלך הביתה לחיים האמיתיים שלך. כמו בועה וירטואלית שתמשוך ותשאיר אותך באותו מתחם. כמה נוח.
אנחנו לא העבודה שלנו. קל לשכוח את זה כשהבוס או העבודה דורשים ומקבלים, מעבר לזמן שרשום בחוזה את הזמן הפרטי שלנו. כל עובד יגיד לך, שיש את הזמן שרשום בחוזה ומעבר לכך את הזמן שמקובל לתת אקסטרה. השעה שש בערב היא המלצה בכתב שכמעט אף אחד לא מעז ליישם, בטח שלא על בסיס יומי. זה נכון גם לעצמאים שלא שמים גבולות בעסק של עצמם. אלו שמעיזים להגיד- אני מוכן לעבוד כאן בתנאי שאני מוציא את הילדים שלי שלוש פעמים בשבוע מהגן, מראים להם את הדרך החוצה.
וכך כל השבוע, כל השנה, יש זמן שהוא זמן אבוד. זמן משפחה, זמן עם עצמך. המרדף אחרי הכסף והסטרס שמתלווה לזה גורם לכולם לאבד את הבסיס. החשיבות העצמית שכסף גורם לבוסים לדרוש את הזמן הפרטי שלנו מביא לתוצאה הפוכה- עובדים עייפים, ממורמרים, חסרי מוטיבציה.
תארו לכם עולם שבו כולם עובדים רק ארבעה ימים בשבוע, ובשלושה ימים הם נחים, מבלים עם הילדים שלהם. משוחחים עם בני הזוג שלהם. ישנים טוב. אוכלים טוב. לא רצים לשום מקום. לא קונים עוד משהו כדי לתגמל את התסכול שלהם. לא חווים סטרס.
איזה עולם זה היה? הרבה יותר פרודוקטיבי, הרבה יותר מאוזן.
כבדו את זמן המשפחה שלכם. כבדו את עצמכם. תחזרו הביתה מוקדם. העבודה תחכה.
הפעם המתכונים מוקדשים לחומוס ולאקוואפבה, מי הבישול שלו. בשלו חומוס ושמרו את המים, לא תאמינו איזה דברים נפלאים אפשר לעשות איתם. האקוופאבה, מי קטניות, הם נוזל נהדר שאפשר להקציף ולעשות ממנו המון דברים מגניבים והוא נותן קצף חזק ויציב.
מבשלים 1 כוס חומוס בשתי כוסות מים, ומקבלים שלוש מנות נהדרות:
קובה הודו אדום וכוסברה במרק חומוס אדום
מרק קובה הוא מרק של שפע. אני אוהבת להכין סיר גדול של מרק סמיך וגדול מלא כדורים שתוכנם מתפקע כל טוב. במתכון הזה הקובה ממולאת בבשר הודו אדום וכוסברה, שיחד עם החומוס יוצרים ארוחה מזינה ומלאה לכל המשפחה. אפשר להחליף את בעוף אורגני או בדלעת או בטטה מבושלות ולקבל מנה צמחונית משגעת.
לקובה
1.5 כוסות סולת
2 כפות שמן זית
1/2 כוס ועוד שתי כפות מים
רבע כפית מלח
למילוי
רבע קיל בשר הודו אדום טחון
צרור כוסברה שטוף וקצוץ
בצל גדול קצוץ דק
1 כפית כמון
1/2 כפית כורכום
1/2 כפית מלח
1/2 כפית פלפל שחור גרוס
למרק
2 עגבניות בשלות חתוכות לקוביות קטנות
1 גמבה אדומה חתוכה לקוביות קטנות
1 בצל קצוץ
5 שיני שום קצוצות
2 קופסאות רסק עגבניות
1 כוס חומוס מבושל
5 ענפי כוסברה
1 כפית כמון
1/2 כפית כורכום
1 כפית פפריקה אדומה
3 כפות שמן זית לטיגון
מכינים את הקובה:
שמים את הסולת בקערה ומוסיפים שמן זית ומלח. מערבבים היטב עד שהשמן עוטף את הסולת. מוסיפים מים, מערבבים שוב ומכסים במגבת. מניחים בצד למנוחה כעשר דקות.
מכינים את המילוי:
על אש בינונית מטגנים את הבצל יחד עם הכמון והכורכום בשמן הזית עד להזהבה, מוסיפים את בשר ההודו, המלח ופלפל השחור ומטגנים עד להשחמה, כעשר דקות. מסירים מהאש. מצננים ומוסיפים כוסברה. טועמים ובודקים תיבול.
מכינים את המרק:
בסיר גדול או בסוטאג' מטגנים בצל להזהבה יחד עם כמון, כורכום ופפריקה. מוסיפים שום ומטגנים עוד חמש דקות. מוסיפים עגבניות וגמבה ומטגנים עוד חמש דקות. מוסיפים רסק עגבניות ומערבבים. מוסיפים ארבע כוסות מים, מלח ופלפל שחור טחון. מכסים את הסיר ומביאים לרתיחה.
מכינים את הקובה:
קורצים מבצק הסולת כדור בגודל כדור פינג פונג. משטחים בידיים לחות, מניחים כפית מלאה מילוי וסוגרים לכדור. מניחים בעדינות במרק. כשכל הקובות במרק מנמיכים את האש ומבשלים עוד כעשרים דקות.
מגישים עם כוסברה טריה.
מוס שוקולד מענג ממי חומוס
אוורירי, מפנק, שוקולדי, טבעוני למי שרוצה ועשוי משני מרכיבים בלבד.
אל תשמתשו בחומוס מקופסא כי אז יצאו לכם מי חומוס עם חומרים משמרים.
ממיסים חבילת שוקולד מריר בבן מארי. בינתיים מקציפים כוס מי חומוס לקצב יציב.
מסירים מהאש את השוקולד הנמס. ממתינים חמש דקות. מוסיפים את הקצף ומקפלים בעדינות.
הבלילה יכולה להפוך נוזלית וזה בסדר. מעבירים לצנצנת למקרר. מוס שוקולד נהדר יחכה לכם בתוך שעה.
פנקייקס אקוואפבה אווריריים
דרך מגניבה ביותר לקבל פנקייקים אווריריים ורכים שנחטפים מהשולחן.
1 כוס מי חומוס
1 כוס קמח כוסמין בהיר
1/2 כפית אבקת סודה
3 כפות כוס חלב שקדים / שיבולת שועל
1 כף דבש סילאן
רבע כפית מלח הימליה
שמן קוקוס לשימון
מערבבים בקערה קמח מנופה, מלח ואבקת סודה.
בכלי נפרד מקציפים את מי החומוס לקצף יציב. מקפלים פנימה את הקמח. מוסיפים סילאן וחלב,
לקבלת בלילה סמיכה. יוצקים בעזרת מצקת למחבת חמה משומנת במעט שמן קוקוס ומטנים עד לקבלת בועות.
הופכים את הפנקייק ומטגנים עוד כדקה. מגישים עם פירות טריים, מייפל וקינמון.
Beewax warps
אם לא נתקלתם בהם עדיין הגיע הזמן, כי אריזות שעוות הדבורים האלו הם אס מנצח במטבח.
הם אקולוגיים, עשויים ממבד כותנה הספוגים בשעוות דבורים טבעית. הם גמישים, נסגרים ונעטפים בקלות ואפשר לארוז בהם ירקות, לחמים וגבינות והם שומרים על הטריות והלחות מבלי להעביר רעלים מיותרים, שקיימים בניילון נצמד ובשקיות ניילון. הם נשטפים בקלות ומחזיקים כשנה. אני ממש אוהבת אותם.
לקישור:
Natural Beeswax Food Wraps
שמן גרניום
אם יש משהו שמציל אותי זה בתקופה הזאת זה השמן הזה.
לילות בלי שינה, דאגה לילדים עם חום, היובש בחוץ, יו ניים איט.
מורחים 3 טיפות שמן גרניום בחצי כפית שמן שקדים על הפנים לפני השינה, ואחרי יומיים העור חוזר לעצמו ונראה קורן ואחיד.
לקישור:
Rose Geranium oil / Organic aromatherapy oil